החלטה בתיק ת"א 2322-09

לפניי בקשת הנתבעת להורות על דחייתה של חלק מהתביעה בעילה של התיישנות.

במסגרת התביעה שלפניי, תובעת התובעת, שהינה חברה העוסקת בהסעות, את הנתבעת, רשות מקומית, בהפרשי תשלום שלטענת התובעת על הנתבעת לשלם לה בגין שירותי הסעה אשר ביצעה עבור התובעת בין השנים 2002-2004.

עיקר המחלוקת בין הצדדים בתובענה שלפניי נוגעת לתשלום בגין התייקרויות הקבועות בהסכם שבין הצדדים ובתשלום הנוגע להסעה מיוחדת שבוצעה על ידי התובעת.

התובענה שלפניי הוגשה ביום 24.11.09. הנתבעת טוענת לפיכך, כי בגין הסעות שבוצעו בשנת 2002, עד שבע שנים עובר להגשת התביעה, דין התביעה להידחות בשל התיישנות.

בהתאם להסכמת הצדדים, הוגשו על ידי הצדדים סיכומים בכתב בשאלת ההתיישנות.

הנתבעת טוענת, כי היות והתובעת המתינה עם תביעתה מעל לשבע שנים מאז המועד שבו אושרו ההתייקרויות להסעות שבוצעו בשנת הלימודים תשס"ב, התיישנה התביעה ובנוסף הנתבעת הרעה מצבה, לאחר שלא באו דרישות תשלום מאת התובעת.

התובעת טוענת לעומת זאת, כי ההסכם שבין הצדדים הוא הסכם שהוארך מידי פעם בפעם ולכן יש לראות בו הסכם מתמשך ומשכך התביעה לא התיישנה. לטענת התובעת, עצם הארכת תוקפו של ההסכם, שבו מצויין מפורשות, כי תעריף ההסעות יכלול את ההתייקרויות, יש בו משום הודאה בזכות ולכן התביעה לא התיישנה.

עוד טוענת התובעת, כי הנתבעת נתנה לה להאמין, כי תישא בתשלום ההתייקרויות וזאת עד לשנת 2004 ולמרות זאת לא שילמה את חובה.

אחר ששקלתי טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אמנם דין התביעה בגין תשלומים שהיה על הנתבעת לשלם לתובעת עד שבע שנים עובר להגשת התביעה להידחות מחמת התיישנות.

אין צורך להכביר במילים בדבר התנאים להתקיימותה של התיישנות התביעה והעובדה שבעל דין לא נענה לפניות חברו לשלם לו את חובו ודחה אותו בתירוץ זה או אחר אינה מאריכה את תקופת ההתיישנות, כאשר רק הודאה בקיום זכות יש בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות.

התובעת טוענת, כי יש לראות בהסכמי הארכת תוקף ההסכם משום הודאה בזכות שיש בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות.

איני מקבלת עמדתה זו של התובעת. עצם העובדה שצד להסכם מכיר בתוקף הסכם ומסכים להאריכו, אין בה משום הודאה בחיובים שונים שלו על פי ההסכם. זאת ועוד, במקרה דנן, הארכת ההסכם משמעותה התקשרות חדשה בשנים נוספות, כאשר ישנה הסכמה לתנאים ובכל שנה מתקיים למעשה הסכם עצמאי.

גם החיובים הכספיים על פי ההסכם, כפי שהדבר עולה מתוך לשונו, הם חיובים עצמאיים, ההסכם קובע מועדי תשלום, כאשר נקבע בהסכם, כי מידי חודש יוגש חשבון אשר יאושר. משכך, אם לא שילמה הנתבעת תשלום זה או אחר, מדובר בחיוב עצמאי, אותו ניתן לתבוע במובחן ובנפרד מיתר התשלומים על פי ההסכם.

היות ועל פי ההסכם ישולם כל חשבון וחשבון בתוך 30 יום לאחר הגשת החשבונית בגינו, אזי, כל החשבוניות שתשלומם אמור היה להיות עובר ליום 24.11.09, הינן חשבוניות שעילת התביעה בגינן להידחות.

לפיכך, על פניו, התביעה בגין החשבוניות שהוגשו עד ליום 1.10.02 להידחות.

היות והחלטתי נסמכת על כתבי הטענות בלבד, הרי שעד לישיבת קדם המשפט הקרובה תוכל התובעת להציג תצהיר שבו פירוט באשר למועדי החשבוניות האמורות, לרבות מועד הגשתן והמועד שנקבע לתשלומן. ככל שיסתבר, כי החשבוניות הוגשו מאוחר יותר ולכן מועד תשלומם נדחה בהתאם, ישקול בית המשפט דיון בטענת ההתיישנות בנוגע לחשבוניות אלו יחד עם דיון בתובענה העיקרית.

שאלת ההוצאות תילקח בחשבון במסגרת דיון בתובענה גופא.

ניתנה היום, ג' שבט תשע"ג, 14 ינואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: